שלום הרב.
בזמן אלול עסקנו בסוגיית מצוות ישיבה בסוכה וההלכות היוצאות מהכלל של תשבו כעין תדורו. אך נבוכנו בהגיענו ליחס של הפוסקים לגבי אכילת קבע ושינת קבע מחוץ לסוכה.
לכאורה נראה מהברייתא והגמ' בדף כח שכל הפעולות שאדם רגיל לעשות בביתו במהלך השנה הוא מחויב לצאת מביתו ולעשותם בסוכה (אכילה, שתיה, טיול ושינון.) וכך גם ראינו שכתבו הראשונים וכדברי הפסקי ריא"ז שגם ק"ש חייבת בסוכה אלא א"כ רגיל לקוראה בבית כנסת שיכול גם בחג לקוראה בבית כנסת אך אין היתר לקרוא בבית. וכן כתב המשנ"ב לגבי חובת הבדלה בסוכה מחמת "כעין תדורו" או מחוצה לה אם רגיל כך כל השנה. ואף ראינו פוסקים בודדים שכתבו כך לגבי המתנמנם בבית כנסת שאינו צריך ללכת לסוכה מפני "כעין תדורו" שרגיל כך כל השנה.
אך משום מה ביחס לאכילת קבע ושינתה ארעי (שחוששים שתחשב קבע) כתבו אחרת. שאף עם אדם רגיל לאכול קבע מחוץ לבית כגון שיוצא למסעדות, או שמחות שונות וכדו' אסור לו לאכול מחוץ לסוכה על אף שרגיל כך כל השנה. וכמו שכתב המג"א לגבי סעודת מילה. וגם הנימוק שכתבו הראשונים לאיסור שינת ארעי זה שגם שינה כזו יכולה להיות משמעותית לאדם כמו קבע, ולא נמקו בפשטות שאדם אינו ישן ארעי מחוץ לבית וכו'.
מחילה על אריכות הדברים. סמוכני שכבוד הרב יבין את שורש שאלתי. ויגלה עיני במאור התורה הק'.
תודה רבה ויישר כח עצום לרב! אופק בן עזרא
לכבוד הרבנים החשובים שליט"א
בדין ברכת הנותן ליעף כוח כיצד אנו מברכים אותה הרי מרן בשו"ע (סימן מ"ו) כותב "יש נוהגין לברך הנותן ליעף כוח ואין דבריהן נראין" ולפי מרן אין לברך.
והרי קיבלנו הוראות מרן שפוסק כדעת הרא"ש שכל ברכה שאינה נזכרה בתלמוד אין מברכין אותה
והאר"י כותב שכן לברך.
ולכאורה כל מה שנהגנו בני הספרדים לברך זה בגלל האר"י וא"כ קשה הרי אנחנו בני הספרדים ובראשינו מרן רבינו הענק היביע אומר זי"ע ועוד פוסקים כי אומרים סב"ל נגד האר"י.
וא"נ שזה מנהג הרי קשיא לי שלכאורה הוא מנהג טעות שהרי מרן היבי"א פוסק בכמה פעמים שלא כהמנג וכדעת מרן השו"ע (לדוגמא בברכה על נרות שבת) ולכן נראה שנבטל לכאורה המנהג שהוא טעות.
וא"נ שמרן חזר בו הרי זה בדוחק רב ועצום שהרי מרן החיד"א כותב שאם מרן היה רואה דעת האר"י היה חוזר בו ולכאורה א"כ נאמר בכל ההלכות הכי. והכנסה"ג כותב ששמע ממישהו שמרן חזר בו בסוף ימיו ודי לנו במה שאנו רואים.
וא"נ שברה זאת מוזכרת בגאונים הרי בסידור רב האי גאון אינה מוזכרת.
וא"נ שהרי מוזכר בראשונים הרי קיבלנו שכל ברכה שאינה נזכרה בתלמוד אין מברכין אותה. ועוד שזה רק חמשה-שבעה ראשונים בלבד (ר"ד אבדרהם, סמ"ג, בעל העיטור, הטור, מחזור ויטרי ועוד)
והב"ח כותב (סימן מ"ו ס"ק ח') שגם לאשכנזים יורה שלא לברך ומ"מ אין למוחקה מהסידורים,
והגם שהגאון רבי אליהו מוילנא לא היה מברך כדאיתא בספר "מעשה רב"
וכבר אמרו שאין להקשות על מרן זי"ע משתי טעמים
א. כי בכל רגע שהיה כותב תשובה היה לפני כן יושב ומעביר את כל התורה מול עיניו.
ב. כי מרן כדרכו בקודש לא משאיר את המעיין בדברי תימה, אלא תמיד מפרש דבריו מבלי שיצטרך לביאור, ואם היה כאן קושיא גדולה לא היה נמנע מרן מלכתוב הטעם. אמנם אני לא מחפש להקשות על מרן אלא להבין דעתו בלבד.
השיב לי הגר"ח רבי שליט"T וז"ל "ועיין שו"ת יבי"א ח"ד סימן כ"ה ס"ק י"ד. שמיישב את הכל. וע"ש לא רק אם היה רואה אלא במציאות היה שמרן הב"י חזור בו. ע"ש.
וגם לישב חקירה גדולה, אם האר"י ז"ל זיע"א כוחו כמו תנא וכן אם קיבלנו את האר"י ז"ל. כמו קבלת מרן הב"י, או לא. כ"ז פלפולים ידועים ועכ"פ למעשה מברכים הנותן ליעף כוח וכנראה שזה משמיים נוצר מצד כזה אשר כל עם ישראל מברכים ברכה זו. ויש בזה חיזוק גדול באמונה. והתרגום (ישעיה מ. כ"ט) מבאר שהכוונה לצדיקים שעייפים מלימוד תורה נותן חכמה. וכן ביבי"א ח"ד סימן י"ח ס"ק א'. תורה מתשת ודע זה רק בהתחלה עי"ש. ויש לכוון בברכה זו ולבקש בלב כח לתורה וזיכו הרבים וקידוש השם תמיד. ועיין יבי"א שם בהוצאה החדשה בגליון בסוף הסימן על מעלת זיכו הרבים. ומה מעיד מרן זיע"א על עצמו.
בברכת התורה חיים רבי עיה"ק חולון"
וקשיא לן הרי זה מנהג טעות לכאורה וגם מה שייך לומר שזה מן השמיים.
הרה"ג שבתי לוי השיב לי וז"ל "במש''כ לשאול מדוע מברכין ברכת הנותן ליעף כח שהוא נגד השו''ע, עיין במש''כ בספר ברכת ה' ח''ד פ''ד סימן מח ובהערה 161, דמנהג זה מבוסס על מש''כ החיד''א (סימן מו אות לא) שמעיד שכך נתפשט המנהג ע''פ האר''י וגם מעידים שמרן חזר בו בסוף ימיו, וכ''כ גם בספר מטה יהודה, שרבים כך נהגו ומרן חזר בו בסוף ימיו. ובכה''ג אמרינן במקום מנהג שנתפשט לא אמרו סב''ל, אולם שאני נרות שבת שלא התפשט מנהג זה לנהוד כהרמ''א, וגם יסודתו היתה בטעות כי מדוע ננקוט רמ''א ונעזוב דברי השו''ע. משא''כ הכא נהגו כדעת האר''י ואין זה בטעות, ובמקום מנהג לא אמרינן סב''ל. והבן."
וקשה שלפי אחיו בכלל לא אומרים סב"ל נגד האר"י
ועוד שהרי גם יסדות מנהג לברך הנותן ליעף כוח הוא טעות.
ועוד השיב הרב יחיאל ברדא נר"ו
שלום וברכה,
בנוגע לשאלתכם בדין ברכת הנותן ליעף כח, שלכאורה יש לפסוק סב"ל נגד דברי האר"י ולומר שהמנהג לברך הוא בטעות. הרי זה ביאור דברי מו"ר הגר"ד יוסף שליט"א: אף שמצינו בכ"ד שאומרים על מנהג שיסודו בטעות ויש לבטלו, הרי זה דוקא באופן שאין לו סמך אמיתי בהלכה. משא"כ בנדו"ד שיש מקור לזה מדברי חלק מן הראשונים. ומה שהמנהג הוא נגד דברי השו"ע, אינה סיבה לבטלו, וכמו שמצינו במקומות רבים, שמנהג שקדם לפסק השו"ע, ויש לו יסוד בראשונים או פוסקים, יש לקיימו אף אם הוא נגד דברי השו"ע [ולדוגמא נציין לדברי השו"ע או"ח סי' רנ"ז ס"ח, בענין הטמנה בדבר המוסיף הבל ע"י דבר אחר, שאין אנו נוהגים כדבריו, וכמו שהעיר בזה כבר מרן זיע"א בשו"ת יבי"א].
בברכה מרובה
הרב יחיאל ברדה וכו'"
וגם כאן קשיא לי שהרי זה מנהג טעות ויסדתו בכמה ראשונים בודדים.
וחתנא דבי נשיאה הגאון ר' אהרון בוטבול השיב וז"ל
שלום וברכה!
כשיש מנהג שיסודו בהררי קודש ונהגו בו בכל הדורות ברצף, דור אחר דור, אין לבטלו בשום פנים ואופן.
הוכחה לדברנו שמהר"ם בן חביב פוסק להקל בדיני הטמנה ושהיה נגד מרן וטען שכך נהגו הספרדים, ועוד כמה דוגמאות.
ואולם המנהג שנהגו במרוקו לברך על הדלקת נרות לאחר ההדלקה לא התברר שהיה מנהג הספרדים מקדמא דנא, אלא להיפך.
בברכת הנותן ליעף כח, כל חכמי הספרדים נהגו לברך ברציפות בכל הדורות ממרן הב"י ועד דורנו.
בברכה
אהרן בוטבול"
וגם כאן קשיא לי שהרי המנהג שהיה בהדלקת נרות הוא לאר רק במרוקו ומסתמא היה לו סמך בהלכה ואע"פ כן ביטלנו.
בברכת התורה
האוחז בשולי גלימתו האדורה של גדול הדורות מרן זי"ע
אשה שרגילה להתפלל תפילה אחת ביום, ושכחה ולא התפללה כלל, ונזכרה בלילה, האם כשעושה תשלומין מספיק לה בתפילה אחת ערבית רק לתשלומין [ומחר תתפלל שחרית או מנחה חובה], או שכיון שצריך שיהיה תשלומין על מנחה חייבת להתפלל פעמיים ערבית כדי שיהא היכר לתשלומין ולא יחשב שמתפללת ערבית.
ומה הדין כשרגילה או תכננה להתפלל ג' תפילות בלנ"ד האם יכולה להחליט שאינה חפצה להתפלל ערבית ומה שכן תתפלל יהיה רק לתשלומין.
וכן יש לשאול במי ששכחה הזכרה המעכבת במנחה שצריכה להשלים בערבית, האם חייבת להתפלל ב' פעמים וכנ"ל.
תודה רבה
מפני חשיבות העניין אשמח למענה מהגאון הרב פנירי.
יש שאלה מאד נפוצה באשה שמצאה כתם בקינוח ולקחה עד על דעת עצמה ובדקה פנימה ומצאה דם. בפשטות הדעת מכרעת לטמאות בכל שהוא מפני ספק הרגשה.
אבל יש לי הרהורי דברים לפי המבואר בב"י סי' קצא דיש לתלות בצחצוחי דם שהיה ביחד עם המ"ר, וחשבתי דה"ה כאן יש לתלות את הדם שבעד בכתם הטהור של הקינוח, שהרי מבואר בב"י סי' קצ סעי' לה וברמ"א וט"ז שגם בבדיקת עד תולים להקל.
ויש להוסיף שגם לדעת הרמב"ם דבנמצא על גופה טמאה בכל שהוא, כאן הרי זה נמצא על העד ויש להקל כמ"ש להדיא הטה"ב ח"א עמ' כו, וגם לדעת הכו"פ שבנמצא בקינוח טמאה בכל שהוא מ"מ בעד שאינו מקב"ט שפיר דמי אף לדעתו כמו שהביא כת"ר באבנ"ש מהלחם ושמלה.
מאחר והשאלה מאד נפוצה וחשובה אשמח להתייחסות מכת"ר, שהם שאלות הנשאלות מידי יום ביומו.
שלום הרב, יש לנו שתי שאלות בענייני חופה וקידושין:
א - יש עדות שנוהגים שלא הולכים לחתונה של חבר או אף בן משפחה אם מתחתנים בהפרש של פחות מ 40 יום. יש שאומרים שמחליפים סיכות זו עם זו או שמים בכיס לחם ומלח ואז אפשר ללכת' וכל מיני מנהגים כאלו ואחרים מחשש לעין הרע.
עיינתי בספרו הנפלא של הרב 'בית חתנים' החדש ולא מצאתי אזכור לזה, רציתי לדעת מה דעת הרב בענין, האם יש לחוש ויש מקור לכך או שזה מנהג גויים?
ב - לגבי הנושא של שושבינים בחתונה, הורים גרושים שמלווים את החתן והכלה לחופה, האם יש בזה בעיה?
ראיתי שהרב כתב לעניין הורים בזיווג שני או אנשים שאין להם ילדים, אך מה הדין בגרושים, ומה אם ההורים hיפגעו אם יאמרו להם שלא הם יהיו המלווים?
יישר כח!
לכבוד הרה"ג שליט"א
רצינו לחוות דעתכם בקשר לאשה שקבלה מתנה קערה והיה בדעתה להשתמש בה וטבלה אותה כדין, אלא דשוב התחרטה ורוצה לתתה במתנה לחברתה, דהדין הוא דאין צריכים לטבול שוב כלי זה, אלא דהיא בושה לומר לה דכבר טבול דתחשוב שהיא השתמשה בכך וכדו'.
וחשבנו דאולי יש פתרון שתתן הקערה במתנה לגוי ושוב תחזור ותקנה ממנו. והשאלה היא בתרתי, האם מועיל קנין זה א"ד הוי כמו הערמה בדאו', ואי נימא שאין בעיה בכך האם זה לא נקרא דגורם ברכה שאינה צריכה שתצטרך חברתה לחזור ולטבול עם ברכה.
א’-ה’ – 18:00-20:00 | 13:45-15:00
ו’ וערבי חג – 10:00-11:30
כמידי שנה יפעל מוקד מיוחד למענה לשאלות הציבור בענייני הצום בשיתוף קופת חולים כללית