שלום הרב, יש לנו שתי שאלות בענייני חופה וקידושין:
א - יש עדות שנוהגים שלא הולכים לחתונה של חבר או אף בן משפחה אם מתחתנים בהפרש של פחות מ 40 יום. יש שאומרים שמחליפים סיכות זו עם זו או שמים בכיס לחם ומלח ואז אפשר ללכת' וכל מיני מנהגים כאלו ואחרים מחשש לעין הרע.
עיינתי בספרו הנפלא של הרב 'בית חתנים' החדש ולא מצאתי אזכור לזה, רציתי לדעת מה דעת הרב בענין, האם יש לחוש ויש מקור לכך או שזה מנהג גויים?
ב - לגבי הנושא של שושבינים בחתונה, הורים גרושים שמלווים את החתן והכלה לחופה, האם יש בזה בעיה?
ראיתי שהרב כתב לעניין הורים בזיווג שני או אנשים שאין להם ילדים, אך מה הדין בגרושים, ומה אם ההורים hיפגעו אם יאמרו להם שלא הם יהיו המלווים?
יישר כח!
השאלה שלי: מה הדין להבעל לראות מקומות המכוסים של אשתו כשהיא טהורה, נוגע לי הרבה כשצעיף שעל ראשה אינה כ''כ טוב עליה, ונראים שערות ראשה וגם ראשה במקומות שבדרך כלל מכוסה, עכשיו לא מכוסה, האם אני מחייב לעורר אותה לתקן את הצעיף? או שאני משוחח איתה בשעה שמניקה את התינוק, ואני רואה את הדדים, האם אני צריך להפסיק את השיחה ולעורר עליה על זה וגם נוגע כשני מתוערר מהשינה כדי לקום, והיא עדיין ישינה, ופתאום הרגלים שלה נראות, ואני לא רוצה לכסות אותה, כי תתעורר ע''י זה ואם אני ישאר בחדר (כדי להתלבש וכדו') כמעט ברור שאני יראה אותה שוב ושוב, האם אני חייב לעזוב את החדר והאם יש חילוק בין ראיה בלי התבוננות להבטה תדירה.
וכאמור השאלה נשאלת כשהיא טהורה, כי כשהיא נדה אני יודע שהדברים חמורים יותר.
מפני חשיבות העניין אשמח למענה מהגאון הרב פנירי.
יש שאלה מאד נפוצה באשה שמצאה כתם בקינוח ולקחה עד על דעת עצמה ובדקה פנימה ומצאה דם. בפשטות הדעת מכרעת לטמאות בכל שהוא מפני ספק הרגשה.
אבל יש לי הרהורי דברים לפי המבואר בב"י סי' קצא דיש לתלות בצחצוחי דם שהיה ביחד עם המ"ר, וחשבתי דה"ה כאן יש לתלות את הדם שבעד בכתם הטהור של הקינוח, שהרי מבואר בב"י סי' קצ סעי' לה וברמ"א וט"ז שגם בבדיקת עד תולים להקל.
ויש להוסיף שגם לדעת הרמב"ם דבנמצא על גופה טמאה בכל שהוא, כאן הרי זה נמצא על העד ויש להקל כמ"ש להדיא הטה"ב ח"א עמ' כו, וגם לדעת הכו"פ שבנמצא בקינוח טמאה בכל שהוא מ"מ בעד שאינו מקב"ט שפיר דמי אף לדעתו כמו שהביא כת"ר באבנ"ש מהלחם ושמלה.
מאחר והשאלה מאד נפוצה וחשובה אשמח להתייחסות מכת"ר, שהם שאלות הנשאלות מידי יום ביומו.
שמעתי מיועצת העוסקת בתחום, שלגבר יש שליטה על הקישוי, כלומר הוא יכול לקבוע מתי ייכנס, וגם לאחר שנכנס יכול לקבוע מתי יזריע. וזה יכול לקחת גם הרבה זמן.
יש לי שאלה הלכתית שמאוד מציקה לי שנים, ויתכן שהבעיה פיזית או נורולוגית. אם זה נכון מה שכתבתי, מדוע יש לי כל פעם חששות גדולות ותחושות שעוד מעט ייצא.... כלומר גם בזמן ההרגל למצוה נהיה פתאום לחץ או רגש שהולך לצאת משהו, ולכן אני תמיד ממהר להכנס ואז תוך זניות נפלט משהו וזה נגמר, השאלה האם זה תקין, או שמא זה בעיה רפואית או נורולוגית. והאם מותר לי לנסות פעם להיות אמיץ ולא לחשוש גם אם ייצא משהו להמשיך רגיל כדי לראות האם זה הזרע עצמו, או שזה רק פליטות שלפני הזרע ואם אני ימשיך ברוגע אז אוכל אכן לתפקד שוב כרגיל הן בכניסה רגוע והן בבחירת זמן ההזרעה. הדבר מטריד אותי שנים. בפרט ליפ שריאית מההאר"י כי גם על הטיפות שקודם ההזרעה צרוך לשוב בתשובה האם זה הכוונה. וגם האור החיים כותב שדרך הצדיקים למהר ביאתם כדי לא לפלןוט כלום. מה הכונה בזה.
לסיכום אני מסתפק האם זה בעיה פיזית נורולוגית רפואית וכדומה, או נערווין רוחניים שגורמים לכל זה. או באמת בעיה הלכתית וצריך להזהר.
אשמח לקבל מענה מורחב למעשה מהי דרכה של ביאה וקיום המצוה ללא חשש, וכמה זמן וכיצד.
מפני מה לא עוברים על לאו דלא תחנם שאסור לתת לנכרי חניה בקרקע בא"י, כשמקנים בהיתר עיסקא את הדירה לבנק והיות ומניות הבנק נסחרות בבורסה שותפים בהם גם נכרים. [ואם נאמר שמהגויים הוא לווה בריבית קצוצה לאחר שהגוי ימכור את המניות לישראל יעבור לוקח המשכנתא על ריבית דאורייתא כמפורש בשו"ע]. אשמח עד מאוד לתשובת הרב שליט"א בענין זה שמטריד את מנוחתי מאוד.
הייתי תקוע במקום עם חבר והוא הוצרך לכסף, ואבא שלו אמר לו ללוות ממני והוא יחזיר לי אח"כ. הוא לווה ממני 29 ש"ח, ואח"כ ראיתי שהוא הכניס לי בהעברה בנקאית 30 ש"ח. ומתברר שהאבא המרוקאי שלו לא הצליח לכתוב 29 והלב שלו היה חייב לעגל ל 30....
וזה ברור שהוא לא הוסיף את השקל כתוספת ובעד ההלואה, אלא נטו מלב מרוקאי שלא יכול לדייק על השקל וטכנית הוא חייב לי 29 [גם אם היה ללא הלוואה] אז הוא נותן 30.
האם אני חייב להחזיר לו את השקל, או לא? ומה הטעם [הסכום המועט, או שהוה מתנה ודאי]?
תודה רבה וייש"כ.
לכבוד הרה''ג שליט''א.
האם צריכים להיות ערניים לחוש ולחשבן דלמא האשה קובעת וסת לסירוג של כמה חודשים אפ' שיש לה עוד ראייות באמצע ביום אחר, ולמשל דראתה ביום ט''ו לחודש ואחרי ד' חודשים חזרה לראות כן, וכך ג''פ, אלא דבחודשים שבינתיים ראתה ביום אחר כגון ביום כ' וכ''ג וכדו'? וא''כ עד כמה חודשים יש לנו לחוש לכך (והאם צריכים לשמור הלוחות של שנים אחורה)?
היה מקרה שלתוך תנור פתוח של לחמים, נכנסה יונה [לא ראו מה קרה, רק אחרי שאפו את החלות בתנור ביתי מצאו את היונה אפויה ליד התבנית] ואפו את הלחמים אתה.
שאלתי הם החלות נאסרו?
מו"ץ אחד התיר לדעת מרן, היכן יש מקור מפורש למקרה דידן שאוכל להגיד לו?
"אין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור א', ואף על פי שאין נוגעים זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר. ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה. ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים, ופיו פתוח, מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה. ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו, מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום. הגה: וה"ה לבשר עם חלב נמי דינא הכי. (טור סימן צ"ז). ונוהגין להחמיר לכתחלה, אפילו בתנור גדול; ובדיעבד, להקל אפילו בתנור קטן. (ארוך כלל ל"ט ובתשובת ר"י מינץ ובהגהת ש"ד ואגור בשם מהרי"ל וטור בשם רשב"א שכן הסכמת רוב המורים והוא שיטת רש"י וה"ג ורי"ף ורמב"ם). ואם אפה פת עם בשר, אסור לאכלו עם חלב, אם יש לו פת אחר (שם). וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור, אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר, דכל זה מקרי לכתחלה. אבל אם אין לו פת אחר בריוח, מותר בשניהם, דזה מקרי לענין זה דיעבד. (אגור בשם ר"י מולין). י"א דאין מתירין ריחא, אפילו בדיעבד, אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך). ובמקום הפסד אין להחמיר, בדיעבד (כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י), אפילו סתום לגמרי".
אך מצד שני:
איך יונה מתה נכנסה לתנור? אם היא מתה צריך שמישהו יכניס אותה לתנור, שהרי לא יכולה ללכת לבד, ואם נפלה על הדלת היו רואים אותה כשסגרו את הדלת.
מרן היקל כאשר כל אחד מהמאכלים נמצא בנפרד, ואין חשש שנגעו זה בזה. אבל יונה, אם היא בחיים, כשהתנור מתחיל להתחמם מתחילה לרוץ ממקום למקום, עד שמתבשלת ומתה מהחום, ויש חשש גדול שמא נגעה בלחמים. ואפשר שכבר נזלו ממנה מיצים בזמן גסיסתה. גם נהגו להחמיר שב 45 מעלות זה כבר יד סולדת בו, ובחום כזה היונה מתרוצצת אבל עדיין יכולה לחיות?
אם מדובר ביונה חיה שנכנסה לתנור ונאפה עם הלחמים, נ"ל שיש חשש מאוד סביר שגוף האיסור נבלע בתוך הלחמים, או לפחות חלק מהם [וכמובן א"א לדעת באיזה]. האם אני צודק?
תודה.
שלום הרב.
בזמן אלול עסקנו בסוגיית מצוות ישיבה בסוכה וההלכות היוצאות מהכלל של תשבו כעין תדורו. אך נבוכנו בהגיענו ליחס של הפוסקים לגבי אכילת קבע ושינת קבע מחוץ לסוכה.
לכאורה נראה מהברייתא והגמ' בדף כח שכל הפעולות שאדם רגיל לעשות בביתו במהלך השנה הוא מחויב לצאת מביתו ולעשותם בסוכה (אכילה, שתיה, טיול ושינון.) וכך גם ראינו שכתבו הראשונים וכדברי הפסקי ריא"ז שגם ק"ש חייבת בסוכה אלא א"כ רגיל לקוראה בבית כנסת שיכול גם בחג לקוראה בבית כנסת אך אין היתר לקרוא בבית. וכן כתב המשנ"ב לגבי חובת הבדלה בסוכה מחמת "כעין תדורו" או מחוצה לה אם רגיל כך כל השנה. ואף ראינו פוסקים בודדים שכתבו כך לגבי המתנמנם בבית כנסת שאינו צריך ללכת לסוכה מפני "כעין תדורו" שרגיל כך כל השנה.
אך משום מה ביחס לאכילת קבע ושינתה ארעי (שחוששים שתחשב קבע) כתבו אחרת. שאף עם אדם רגיל לאכול קבע מחוץ לבית כגון שיוצא למסעדות, או שמחות שונות וכדו' אסור לו לאכול מחוץ לסוכה על אף שרגיל כך כל השנה. וכמו שכתב המג"א לגבי סעודת מילה. וגם הנימוק שכתבו הראשונים לאיסור שינת ארעי זה שגם שינה כזו יכולה להיות משמעותית לאדם כמו קבע, ולא נמקו בפשטות שאדם אינו ישן ארעי מחוץ לבית וכו'.
מחילה על אריכות הדברים. סמוכני שכבוד הרב יבין את שורש שאלתי. ויגלה עיני במאור התורה הק'.
תודה רבה ויישר כח עצום לרב! אופק בן עזרא
לכבוד מו"ר עט"ר הגאון הגדול הרב משה פנירי שליט"א.
בעז"ה אני אמור לערוך חופה ביום רביעי הקרוב, לאב קוראים כל בני המשפחה "בוריס" והוא טוען שקראו לו בברית "בכור", וכך באמת מאוד נפוץ כך היה עם מו"ז וכן מו"ח, אך בנדו"ד אשתו אפילו לא ידעה זאת ואפי׳ הוריו קוראים לו בוריס או בוריק [כינוי חיבה לבוריס] בלבד, מלבד זאת העולם קוראים לו "ברוך" וככה החלו לקרוא לו עוד מימי הישיבה לפני ארבעים שנה, אבל בת"ז ובדרכון [הוא עולה מארה"ב] כתוב בוריס והוא מואס בשם ברוך.
מה עלי לכתוב בכתובה, לפי מש"כ כת"ר בבית חתנים אני מבין שצריך לכתוב "בכור דמתקרי בוריס" לאשכנזים [וכך מנהג הבוכרים], ולספרדים בוריס בסוגריים. האם להתייחס לברוך? או שדי באזכרת השם בוריס בהמשך?
הרוצה בתשובה, הקטן שבתלמידיו ראובן יוספי.
א'-ה' – 18:00-20:00 | 13:45-15:00
ו' וערבי חג – 10:00-11:30
כמידי שנה יפעל מוקד מיוחד למענה לשאלות הציבור בענייני הצום בשיתוף קופת חולים כללית