שלום וברכה.
שאלה מעניינת היא זו, אבל אליבא דאמת בודאי שאינה רשאית לנהוג כן ועליה לטבול ממש כדין וכדת.
ואף שמעיקר הדין אינה מברכת על טבילה זו, אין להוכיח מכאן שכל הטבילה היא רק בשביל "לצאת ידי חובה" ולא נצרכת באמת, שהרי באשה שאינה מבינה או שתבוא לזלזל בטבילה ובחציצות וכו' אם נאמר לה לטבול בלא ברכה, דרכנו להורות לה לטבול בברכה.
ומה שאינה מברכת מעיקר הדין הוא כיון שברכות אינן מעכבות והיא ידוע לה שטבלה כדין. ולו יצויר שהבעל היה צריך לברך על טבילת אשתו בודאי שהיינו מורים לו לברך גם בכה"ג, דהיינו שכלפי מה שנוגע אליו היא שיוותה עצמה חתיכה דאיסורא, וממילא פשוט שאין להם לנהוג ביניהם קירבה כל עוד לא טבלה כדת וכדין.
ובאמת יש לעיין אם בזמן המקדש הייתה אומרת לבעלה כן, ולאחמ"כ הייתה מתעסקת בטהרות, אם היו נאסרים לעלמא. ודו"ק ואכמ"ל.
בברכת התורה.