לכבוד השואל הנכבד שליט"א.

דין זה המבואר בסימן קס סעיף טו יש בו ג' ביאורים, עיין בב"י שם ובגר"א שם סקל"א שביארו דהכא אסור מדין שניהם דהיינו ערב ועבד כנעני כמבואר בקידושין ז ע"א. אולם הש"ך שהבאתם ביאר דאיירי בדין הנאה שנעשית ע"פ דבורו של המלוה (ולא מדין ערב, אף שגם ערב יסודו הנאה כמבואר בתוס' בב"מ עא ע"ב, מ"מ הכא איירי שעושה ע"פ צוויו ואין קשר בין שני המלוים, משא"כ בסוגיא בקידושין שם ודו"ק, והוא ברור למתבונן). ועוד ביאור של הב"ח עיי"ש ואינו שייך כ"כ לנידון דידן.

ולגופם של דברים נראה שהן לביאור הב"י והגר"א והן לביאור הש"ך יש להתיר.

להב"י והגר"א ברור מדוע מותר, שלא שייך לומר כאן דין ע"כ וערב, כיון שאין נתינת המחותן משום צווי האבא אלא שכך עשה ע"פ רצונו ושיקול דעתו, ולא דמי לדין שניהם ששם מחוייבים לומר שהמלוה אומר ללוה לומר לפלוני שיתן לו מתנה כי הוא אמר ואז יש קשר בין השלשה ע"י הלואה וכמו בקידושין. ועיין בדברים ותמצאם נכונים.

ועוד אולי י"ל דהכא הצד השני נותן הלואה ולא מתנה וא"א לומר כאן דין שניהם שאין דמיון כ"כ, דגבי אשה שהוא מקור הדין מיירי במתנה ולא בהלואה, דאם היה בהלואה לא היתה מקודשת שאין האשה מתקדשת במלוה כמבואר בקידושין ו ע"ב (אולם סגי בסברא ראשונה להתיר בזה).

ואף לש"ך נראה ברור שמותר משום שלא ציווה את בנו לעשות כן, דאע"פ שזה התנאי שלו להלואה מ"מ כיון שלא ציווה את הבן לא שייך לומר "שנהנה שנעשה ע"פ דיבורו", שלא מחייב כלל שיעשה זאת הבן.

ושווים הדברים שידברו המחותנים בניהם שהאבא אומר למחותן שיתן מתנה לזוג ואני אלווה להם שמותר הדבר אע"פ שנעשה רצון המלוה. כן הוא ברור. ולפי"ז אם האבא אומר תאמר למחותן שאני אמרתי כו"כ אסור מדין הש"ך.

כן נראה לענ"ד בזה. איתי יחזקאל עגמי.

מו"צ בבית ההוראה אפיקי מים ומחה"ס נועם שבת