מקור חובת השתייה מכוס הקידוש

א. במסכת פסחים (דף קז ע”א) איתא “המקדש ולא טעם מלא לוגמא יצא, ואם לאו לא יצא”, וכתב רש”י (ד”ה וטעם) “והכי הילכתא, והוא שלא טעם אחד מכל המסובין, אבל טעם אחד מהם יצאו כולן ידי חובתן ואע”פ שלא טעמו”, ע”כ. וכתבו התוס' (ד”ה אם) וז”ל “וכדמפרש ביומא כל שאילו מסלקו לצד אחד יראה כמלא לוגמיו והוי פחות מרביעית”, עכ”ל. מבואר לכאורה דבעינן שיטעם המקדש או אחד מהמסובין כמלא לוגמיו, והוא לעיכובא דאם לא טעם לא יצא.

ב. וכתב הטור (סי' רעא) ושותה מלא לוגמיו ואם שתה פחות לא יצא וכו', ואם היו המסובין שנים או רבים וכו' וטעם אחר כמלא לוגמיו כתבו הגאונים שלא יצא אא”כ טעם המקדש וכ”כ בה”ג וכו', ואדוני אבי הרא”ש ז”ל כתב שגם בקידוש יוצאין בטעימת אחר, ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו וכו' ע”כ. והיינו דרק לדעת הגאונים בעינן שיטעם המקדש עצמו קודם שישתה אחר מלא לוגמיו, אבל לדעת הרא”ש וש”פ אף אם לא יטעם המקדש כלל, כי אם אחר טעם מלא לוגמיו – יצאו כולם יד”ח.

ג. ובתוך דבריו (בסימן זה) הביא הטור דברי הבה”ג בשני מקומות, האחד דאי אישתלי ולא טעים ושתו אחריני מייתי ליה כסא אחרינא ומברך בפה”ג ולא צריך לאהדורי ולאקדושי, ובסוף הסימן הביא עוד מדבריו דמאן דמקדש ומקמי דליטעם משתעי הדר מברך בפה”ג ואי”צ לחזור ולקדש. ומבואר בדבריו בפשיטות דיש שני אופנים בהם אי”צ לחזור ולקדש אף שלא שתה, האחד אם לא שתה בשוגג ושתו אחרים שאז יביא כוס אחר ויברך רק בפה”ג ויצא יד”ח, והאופן השני אם קידש על היין ודיבר קודם שטעם מהיין, שיביא מיד כוס אחרת ויברך עליה בפה”ג בלבד בלא ברכת הקידוש וישתה ממנה.

ד. ובטעם דבריו בדין האחרון שכתב, כתב הב”י דהוא מבואר ופשוט, דכיון דהפסיק בדיבור א”כ הוי הפסק לענין ברכת בפה”ג וכדקי”ל בהל' ברכות דדיבור הוי הפסק בין ברכה לטעימה. אבל כלפי ברכת הקידוש לא הוי הדיבור הפסק, דכיון דכבר הזכיר קדושת היום על הכוס יצא, עכ”ד הב”י. ומבואר דעיקר הקידוש דינו הוא לאומרו על הכוס, ואם אח”כ נשפך אף שאכתי לא שתה כיון דיצא כבר שוב לא איכפת לן במה שהפסיק בדיבור, אלא כלפי ברכת הגפן דידי חובתה לא יצא עד שישתה, לכך כשיביאו לו כוס אחר יברך עליה בפה”ג, ועיין עוד להלן.

שני חידושי הבית יוסף בענין זה

ה. עוד כתב הב”י (אות טו) וז”ל ונ”ל שאם נשפך הכוס קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולקדש דמאי דאמרינן אם לא טעם לא יצא היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה, ויש סעד לזה ממה שכתב רבינו בסוף סימן זה בשם בה”ג, וכן כתוב בארחות חיים (הל' קדוש היום אות כא) בהדיא, עכ”ל. ובהמשך דבריו (אות יד) על דברי הבה”ג שהביא הטור, שאם שכח ולא טעם וטעמו אחרים מביאים לו כוס אחר ומברך עליו בפה”ג בלבד ולא קידוש, כתב וז”ל “וכן כתוב בארחות חיים (שם), וסיים בה ואמר שתו ליה אחריני ועדיין יושב במקומו, אבל אי לא טעים ליה אחריני או שלא במקום סעודה קדיש או קם מההוא דוכתא – צריך למיהדר ולקדושי, עכ”ל.

ו. והרואה דברי הא”ח שהביא הב”י בשני המקומות יתמה דלכאו' סתרן אהדדי, דבריש דבריו כתב דאם נשפך כוס של ברכה – אף שלא שתה וממילא לא קיים מצות קידוש ‘כתיקנה' – מ”מ יצא ואי”צ לחזור ולקדש, ואילו בהמשך דבריו כתב דאם שכח ולא טעם ולא טעמו אחרים, או שטעמו והוא קם ממקומו, או שהוא שלא במקום סעודה – לא יצא יד”ח, ומוכח דאף יד”ח מצווה שלא כתיקנה לא יצא, וצריך לחזור ולקדש, ודלא כמ”ש בריש דבריו משם הא”ח. וצ”ע.

ז. וצ”ל דאף שבמושכל ראשון נראה דמ”ש הב”י “דמאי דאמרינן לא יצא היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתיקנה”, כוונתו שאי”צ לחזור ולקדש וגם אי”צ לברך בפה”ג משום דאף שלא יצא כתיקנה יצא עכ”פ שלא כתיקנה. מ”מ אחר העיון נראה לומר דכוונתו שרק אי”צ לקדש אבל יביא כוס אחר ויברך עליו בפה”ג, וכמו שמדוקדק בדבריו שכתב “אין צריך לחזור ולקדש”, הא לברך בפה”ג צריך, שהרי כלשון זו ממש כתב הבה”ג שהביא הטור בסוף הסימן “מברך בפה”ג ואי”צ לחזור ולקדש”, ד”לקדש” היינו ברכת הקדוש, וזה אין צריך לחזור ולברך כיון דכבר יצא יד”ח מצוות קידוש מפני שאמרה כתיקונה על היין, אבל הגפן צריך לברך, וה”ה כאן. וכן מדוקדק ממה שלא כתב הא”ח לשון “אם נשפך הכוס קודם שיטעם יצא”, אלא כתב “אי”צ לחזור ולקדש”, ומשמע דלברך בפה”ג צריך. ושוב עיינתי בתוך דברי הארחות חיים עצמו, וראיתי שכתב כן להדיא שברכת בפה”ג כן צריך לברך (והוא המשך דברי הא”ח שהביא הב”י לקמן מינה). ושמח לבי שזכיתי לכוון האמת בדבריו.

וכדי להבין דברי הא”ח על נכון, נעתיק דבריו במילואם וז”ל שם “כתב הר”ש ז”ל ואי אשתלי ולא טעים מקדוש ושתי ליה אחריתי או אשתפוך מייתי ליה כסא אחרינא ומברך עליה בורא פרי הגפן ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קידושא דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא”, ע”כ.

והנה לכאורה יש להבין מאי דסיים “דאמר מר המקדש וכו'”, דלכאורה הוי ראיה לסתור, שהרי הוא ז”ל כתב דאי”צ לחזור ולקדש אלא די במה שמברך הגפן ולכאורה הוא סותר מה שאמרו בגמ' שהמקדש ולא טעם לא יצא יד”ח, דמשמע דצריך לטעום מכוס שקידש עליה דווקא ואין לו תקנה בכוס אחר.

וצ”ל דכוונתו להביא ראיה למה שכתב שצריך לחזור ולברך הגפן ולשתות מכוס אחר, דמסברא היה נ”ל לומר שהיכא שעשה מצות הקידוש כתקנה על הכוס, אף שאח”כ נשפך הכוס הוא כבר קיים מצות קידוש כתקנה, וא”כ לא נצריכו לברך הגפן על כוס אחר. וע”ז סיים דאין הדין כן אלא צריך לחזור ולברך הגפן על כוס אחר, וכדאמר מר המקדש אם טעם יצא ואם לאו לא יצא, שפירושו דאף בגוונא שהוא כבר בבחינת “המקדש” דהיינו שקידש כמצוות חכמים על הכוס, עכ”ז יש לפניו מצוה נוספת “אם טעם יצא ואם לאו לא יצא”, לומר דאם לא רצה לשתות או שנשפך הכוס או אישתלי ולא טעים, יש לו להביא כוס אחר ולשתות הימנה. וז”פ.

תמיהה בדברי האורחות חיים ויישוב

ח. ועכ”פ התמיהה בדברי הא”ח במקומה עומדת, דהא בהמשך דבריו כתב וז”ל “וה”מ כגון דקדש ושתו ליה אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהדי דמברכין על כוס אחד ודיו, אבל אם לא טעי' ליה אחריני או שלא במקום סעודה קדש או קם מההוא דכסא צריך למהדר ולקדושי”, ומבואר דהיכא דלא טעים ליה אחריני צריך גם לחזור ולקדש, וכאן כתב דאם נשפך [שאז לכאורה חשיב כלא טעים ליה אחריני] אי”צ לחזור ולקדש כי אם לברך הגפן בלבד. ויש להבין החילוק. ויעויין בפרישה (אות כב) שכתב להדיא דטעם הפסק דיבור ושכח ונשפך הכל אחד הוא, דבכולם אי”צ לחזור ולקדש דהא מ”מ כבר אמר קידוש על הכוס, ורק הגפן צריך לברך דהא הפסיק בין ברכה לטעימה בברכות הנהנין.

ט. והיה אפשר לומר בדעת הא”ח, דמ”ש מתחילה דאי”צ לחזור ולקדש כי אם לברך הגפן בלבד מיירי כשלא היה הפסק כלל, אלא דמיד כשנשפך הביאו לו כוס אחר, דבאופן כזה כתב דמברך הגפן ואי”צ לקדש, אבל בסיפא מיירי כשכבר היה הפסק, ולכן כתב דאי לא שתו ליה אחריני [היינו בלא הפסק] או שקם ממקומו, צריך גם לחזור ולקדש. ודו”ק.

ועכ”פ פש לן לברורי אמאי בדשתו ליה אחריני אי”צ לקדש ורק לברך הגפן, דלכאו' הוי ממ”נ, דאם שתו הם מלא לוגמיהם א”כ אמאי צריך לברך הגפן, ואי מיירי בלא טעם אחד מהמסובין מלא לוגמיו כי אם טעימה בעלמא, א”כ ל”ח קידוש כלל ואמאי אי”צ לחזור ולקדש, וצ”ע לע”ע. ואולי מכאן יש ראיה דס”ל להא”ח כדעת הגאונים שצריך שיטעם המקדש דווקא, ודלא כמו שפסק מרן בשו”ע דאף אם טעם אחד מהמסובין מלא לוגמיו סגי בזה לכל המסובין. ויל”ע.

ועכ”פ עלה בידינו דשני דינים נפרדים הם, דין אחד דבעינן לקדש היום על היין, ודין שני שצריך לשתות יין מלא לוגמיו תכף בסמיכות לברכת הקידוש, ולכן אף אם קיים דין ראשון וקידש על כוס יין מלא, לא יצא יד”ח מצוה כתיקנה עד שישלים ויקיים גם הדין השני דשתיית מלא לוגמיו יין בסמיכות לקידוש, ובאופן שנשפך צריך לזה כוס אחר.

מחלוקת האחרונים בהבנת דברי הב”י

י. והנה בשו”ת אור לציון (ח”ב פ”כ סי' ז) כתב דהמקדש ולא טעם, יצא ידי חובה ואי”צ לחזור ולקדש ואף אי”צ לברך בפה”ג על כוס אחר, ורק מהיות טוב אם יוכל יצא יד”ח בברכת הקידוש מאחרים.

ובמקורות לתשובה זו ביאר טעמו, דאף שכתב המ”א לתמוה על דברי הב”י שכתב דבנשפך כוסו אף שלא יצא יד”ח מצוה כתיקנה עכ”ז יצא ידי חובה, ודחאם מהלכה וכתב דצריך לחזור ולברך בפה”ג, אנן אין לנו אלא דברי מרן הקדוש שכתב דיצא ואי”צ לחזור ולקדש.

וגם מה שכתב המ”א דמרן חזר בו בשו”ע (סעיף טו) בדין נשפך הכוס דשם כתב דיביאו לו כוס אחר ויברך עליו, דחה זה הרב אור לציון, משום דאיכ”ל דכוונת מרן דאם ירצה יכול להביא כוס אחר ויתקן בזה המצוה ויצא ידי חובה כתיקנה, אבל אה”נ דאם לא ירצה אינו חייב לקדש שוב.

יא. וע”פ מש”כ לעיל בדעת מרן והארחות חיים, דבריו צריכים עיון, שהרי כל עיקרו של מרן אינו אלא מדברי הארחות חיים והבה”ג שהביא הטור בסוף הסימן, ושפתי שניהם ברור מיללו דאף שאי”צ לחזור ולקדש, דהיינו לברך ברכת הקידוש, צריך עכ”פ לחזור ולברך הגפן על כוס אחר שיביאו לו [ואם היה עוד יין לפניו בשעת הקידוש, אף לא צריך לברך כיון שפטר כל היין בברכתו הראשונה, אלא רק ישתה כוס בלא ברכה], וכמו שדקדקנו לעיל בדבריהם שלא כתבו דהמקדש ונשפך יצא, אלא רק שאי”צ לחזור ולקדש. ודו”ק.

יב. והעולה מכל הנ”ל דדברי מרן שכתב “דמאי דאמרינן המקדש אם טעם יצא ואם לאו לא יצא, אין הפירוש שלא יצא כלל כי אם לומר שלא יצא יד”ח מצוה כתיקנה”, יש לפרשם בשני פנים. בדרך אחת כמו שהבין המ”א דכוונתו לומר שאף שלא יצא ידי חובה כתיקנה כיון דעיקר התקנה היא לקדש ולשתות, מ”מ יצא יד”ח שלא כתיקנה ואין צריך לחזור ולקדש ואף אין צריך לחזור ולברך הגפן [ובדרך זו דרך גם הרב אורל”צ], ולכן כתב לתמוה על מרן דכיצד יעלה על לב לומר כדבר הזה הלא בדברי בה”ג שהביא מרן עצמו בשו”ע סט”ו מבואר דהמקדש ונשפך קודם שטעם יביא כוס אחרת ויברך הגפן, וכן המקדש וקודם שטעם דיבר שלא מענין הקידוש שיביא כוס אחר ויברך עליה הגפן, וזהו שלא כדברי מרן בשם הא”ח הנ”ל.

ובדרך שניה אפשר לבאר דברי מרן, דאין כוונתו לומר שאי”צ לחזור ולקדש וגם לא צריך לברך שוב הגפן על כוס אחר, אלא לומר דאף שלא יצא יד”ח מצוה כתיקנה כיון שלא שתה מאותו כוס שעליה קידש, עכ”פ יצא ידי חובת קידוש מיהא, ומה שחייב לטעום יין זה יכול לקיים בכוס אחרת שיברך עליה הגפן. ולדרך זו תסור תלונת הרב מ”א על דברי הב”י, דהשתא יהיו דבריו בב”י ובשו”ע (בסעיף יד וטו) כפתור ופרח, דבשניהם מבואר שאי”צ לחזור ולקדש אבל צריך לחזור ולברך הגפן על כוס אחר.

אחר כותבי כל זאת, עיינתי בספר מאמר מרדכי (סי רעא סקי”ט) ומצאתי בס”ד שכתב לבאר דברי הב”י באופן זה מכח כל הקושיות הנ”ל. ושמח לבי על זכיתי לכוין לדבריו. אלא שהוא ז”ל סיים דלפי דרכו יש לדחוק קצת דמש”כ מרן בב”י “דמאי דאמרינן אם לא טעם לא יצא היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה”, אין פירושו לומר דבדיעבד יצא לגמרי, אלא דאי”צ לחזור ברכת הקידוש, אך ברכת בפה”ג חייב לחזור ולברך אכסא אחרינא, וזה דוחק. עכת”ד.

העולה לדינא

ולענין מעשה, הנה כבר נתבארה דעתו של מרן הגרב”צ זצ”ל שאי”צ לחזור ולקדש ואף אי”צ לברך בפה”ג על כוס אחר, ורק מהיות טוב יצא יד”ח קידוש מאדם אחר. וכ”ד הגר”ש וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי (ח”ח סי' מד) שאי”צ לחזור ולקדש אף אם לא טעם לא הוא ולא אחרים. אמנם דעת מרן הגרע”י זצ”ל (בחזו”ע שבת ב עמ' נו-נז) דאף בדיעבד לא יצא, וצריך להביא כוס אחר ולברך עליה הגפן כפשט דברי מרן בשו”ע דהוא לעיכובא.

ודע דאם היה לפניו עוד יין על השולחן בשעת ברכת בפה”ג, והיה דעתו עליו לפוטרו בברכת הגפן שבקידוש (או אף אם לא היתה דעתו כן להדיא, אלא שרגיל לשתות יין בתוך המזון בדרך כלל), בכה”ג אי”צ לחזור ולברך בפה”ג אלא די במה שימזוג כוס יין חלף הכוס שנשפך וישתה ממנה מלא לוגמיו כדין, וכמבואר בחזו”ע (שם) באורך מדברי האחרונים, ופשוט.